קבוצת משוב 27-28 ביוני 2017
התערוכה הבינלאומית השנתית
לשיווק תוצרת חקלאית טרייה
 
חיפוש

תופעת ההחמה בחסה-חקלאות


20.10.2015

כל טיפוסי החסה על צבעיהם השונים, הינם גידולי סתיו, חורף ואביב אופייניים, בעוד שהגידול בקיץ נחשב מחוץ לעונה * כפועל יוצא מדרישות אקלימיות אלה, ניתן לצפות (וכך אכן קורה) להפרעות פיזיולוגיות שונות בגידול, כגון: החמה, הפרגה ועיוותי קולס, בעיקר בעונת הקיץ * תופעת ההחמה (עלים הופכים לחומים בלב הצמח או בשולי העלים) עלולה להופיע בכל שלבי הגידול, אך לרוב תופיע בסיומו * ממה נובעת התופעה ומה ניתן לעשות כדי למנוע או להפחית את הופעתה, בכתבה שלפניכם

תופעת ההחמה בחסה

 

כל טיפוסי החסה על צבעיהם השונים, הינם גידולי סתיו, חורף ואביב אופייניים, בעוד שהגידול בקיץ נחשב מחוץ לעונה *כפועל יוצא מדרישות אקלימיות אלה, ניתן לצפות (וכך אכן קורה) להפרעות פיזיולוגיות שונות בגידול, כגון: החמה, הפרגה ועיוותי קולס, בעיקר בעונת הקיץ *תופעת ההחמה (עלים הופכים לחומים בלב הצמח או בשולי העלים) עלולה להופיע בכל שלבי הגידול, אך לרוב תופיע בסיומו *ממה נובעת התופעה ומה ניתן לעשות כדי למנוע או להפחית את הופעתה, בכתבה שלפניכם

 

מאת: מוחמד אבו טועמה, גדי צפריר ונביל גנאים,

אגף הירקות ומחוז הצפון, שרות ההדרכה והמקצוע, משרד החקלאות ופתוח הכפר

 

מבוא

החסה נמנית על משפחת המורכבים, הכוללת בין השאר גם את העולש על טיפוסיו השונים והארטישוק. ישנם שמונה טיפוסי חסה שונים כדלקמן: חסה רומית, אייסברג, ראש-חמאה, ננסית, מסולסלת, עלה-אלון, בטביה וחסת-עלים (השונה מחסה רומית). לכל אחד מהטיפוסים, יש טיפוס מקביל בצבע אדום (למעשה סגול). כל טיפוסי החסה, נמנים על אותו מין, בין אם ירוקים או אדומים. לכל אחד מהטיפוסים ישנם זנים משלו. באופן מעשי לא מגדלים בישראל טיפוסים אדומים של חסה רומית, אייסברג, ראש חמאה וננסית. כמו כן לא מגדלים חסת עלים ירוקה.

כל טיפוסי החסה על צבעיהם השונים, הינם גידולי סתיו, חורף ואביב אופייניים, בעוד שהגידול בעונת הקיץ נחשב לגידול מחוץ לעונה. כפועל יוצא מדרישות אקלימיות אלה, ניתן לצפות (וכך אכן קורה) להפרעות פיזיולוגיות שונות בגידול, כגון החמה, הפרגה ועיוותי קולס, בעיקר בעונת הקיץ.

תופעת ההחמה בחסה נחלקת, לשתי תופעות משנה:

1. החמה של שולי העלה.

2. החמה פנימית.

החמת שולי העלה נפוצה יותר בכל טיפוסי החסה, בעוד שהחמה פנימית די נדירה במקומותינו (בניגוד למצב בכרוב-סיני), והיא אפשרית בעיקר בחסה אייסברג. טיפוסי חסה מסולסלת, עלה-אלון, בטביה וחסת עלים, פחות רגישים (די נדיר למצוא בהן את התופעה), בשל צורת התפתחותם הפתוחה ואי יצירת קולס. ככל שהקולס מתפתח באופן סגור יותר, כן עולה רגישותו להחמה.

באופן מעשי, במועדי השתילה שבין תחילת אפריל עד סוף אוגוסט, יתרחשו לרוב תופעות ההחמה. כמובן שגידול חסה בבתי צמיחה ובעיקר באלו המכוסים פלסטיק, חשוף ביתר שאת לתופעה זו, גם בעונות קרירות יותר.

 

תיאור התופעה

התופעה עלולה להופיע בכל שלבי הגידול, אך ברוב המקרים היא תופיע לקראת סיום הגידול. החמה פנימית (כאמור נדירה וקיימת אם בכלל בחסה אייסברג), איננה נראית מבחוץ ורק בחתך של הקולס הסגור ניתן להבחין בה בלב הקולס. החמה זו נראית כרקבון לח בצבע חום.החמת שולי העלה (כאמור התופעה הנפוצה כמעט באופן בלעדי), נראית כצריבות יבשות בשולי העלים הצעירים המתפתחים בלב הצמח (תמונה 1).

 

הגורם הישיר

הגורם הישיר להתרחשות התופעה, הינו מחסור ולו זמני בסידן באתר התפתחות ההחמה בלב הצמח או בשולי העלים. הסידן הינו מרכיב חשוב בדופן התאים של רקמת הצמח (פקטין של למלת-הביניים). בהעדרו - מתמוטטים התאים והרקמות, כשהביטוי החיצוני כמתואר לעיל. העדרו של הסידן באתר ההחמה, אינו נובע בהכרח ממחסור בסידן בקרקע, במי ההשקיה או בדשן. חסרונו של הסידן עלול להיגרם עקב בעיות קליטה ע"י מערכת השורש, או עקב בעיות הולכה מהשורש ללב הצמח.

 

 

 

לעיתים מתפתח על פני החמת שולי העלה, ריקבון לח הנגרם ע"י פטריות הבוטריטיס או הריזופוס (תמונה 2.).

 

הגורמים העקיפים

הגורמים העקיפים, הם בבחינת גורמים מסיעים לקיום התופעה  כדלקמן:

גנטיקה - גנטיקה מתבטאת בהבדלים בין טיפוסים וזנים ברגישותם או סבילותם לתופעה.

השקיה - השקיה מיטבית בתדירויות גבוהות, מסיעת בקליטת הסידן קשה התמס וקשה הקליטה מהקרקע ובהולכתו (המוגבלת והאיטית ממילא) ממערכת השורש אל לב הצמח.

דישון -דישון בכמויות נכונות ובהרכב דשן מתאים, עשוי לשפר את כושר קליטת הסידן על ידי  מערכת השורש ולמנוע המלחה.

מליחות -מליחות עקב התייבשות הקרקע כתוצאה מהשקיה בתדירויות ובכמויות בלתי מספיקות, או עקב שימוש במים מליחים ואפילו עקב דישון עודף, עלולה להפחית את כושר קליטת הסידן מהקרקע.

טמפרטורות -טמפרטורות גבוהות המאיצות את קצב התפתחות הצמח והעלולות לגרום להתייבשות מהירה של הקרקע ולעיתים אף להמלחתה, מוליכות גם לכדי פערים באספקת הסידן.

הזדקנות - הזדקנות הצמח עקב איחור באסיף היבול, מגבירה את סכנת התפתחות ההחמה.          

 

 

 

 

 

 

 

פתרונות למניעת ולהפחתת התופעה

כאמור - הגורם הישיר לקיום תופעת ההחמה בחסה, נעוץ בסידן. מאידך, כמעט כל הפתרונות למניעת ולהפחתת התופעה, טמונים בגורמים העקיפים.הפתרון היחיד למניעת ולהפחתת התופעה במסגרת הגורם הישיר, עשוי להיות באמצעות ריסוס בתכשיר סידן-חנקתי (קלניט), תוך ישום הסידן בריסוס ישירות ללב הצמח בריכוז 0.5% עד 1% תכשיר פעמים בשבוע, החל משלב סגירת הקולס (לרוב כאשר הצמח בן כעשרה עלים). בדרך כלל צורת ישום כזו, לא תצלח בשל הצורה הסגורה של הקולס, שכן תנועת הסידן בתוך ובין אברי הצמח מוגבלת ביותר. אלא שבגידול הקיצי, שהוא אף הגידול הרגיש להחמה, מתפתח (לפחות בחסה רומית) קולס פתוח, המאפשר חדירת התרסיס נושא הסידן ללב הצמח, באתר התפתחות ההחמה. כמצוין בפרק המבוא, ככל שהקולס פתוח יותר או שטיפוס החסה אינו יוצר קולס כלל (חסה מסולסלת, צבעונית וחסת עלים), בעיות ההחמה פחותות בהרבה וגם הפתרונות פשוטים יותר.

כאמור, כמעט כל הפתרונות למניעת ולהפחתת תופעת ההחמה, טמונים בגורמים העקיפים ונמנה אותם כדלקמן:

 

גנטיקה

בחירת זנים רגישים פחות וסבילים יותר לתופעה.בחסה-רומית יש להעדיף בקיץ את הזן יעל, הסביל בהרבה לתופעה בהשוואה לזן נגה. בחסה-איסברג יש להעדיף את הזן לימור בשתילות תחילת אוקטובר עד סוף אפריל ואת הזן לילך בשתילות תחילת מאי עד סוף ספטמבר. כאמור לעיל, כל טיפוסי החסה-המסולסלת, עלה-אלון, בטביה וחסה-עלים, רגישים הרבה פחות וסבילים (עד עמידים) הרבה יותר מכל הטיפוסים האחרים, הודות למורפולוגית הקולס הפתוחה.

 

השקיה

בדרך כלל יש במים ובקרקע מספיק סידן ויש רק "לעזור" בקליטתו על ידי משטר השקיה ודישון מתאימים. יש להימנע מכל מצב של כמישת הצמחים ולו גם זמנית. בהשקיה בהמטרה, יש להעדיף את שעות הלילה על פני המטרה בשעות היום (למעט בימי שרב אביביים). בכל מקרה, עדיפה השקיה בטפטוף ובקיץ עדיף להשקות בטפטוף דווקא בשעות היום (למרות הסיכוי לעודד מחלות כמו ריזוקטוניה וארויניה). הן בהמטרה והן בטפטוף, יש להשקות פעמים בשבוע בתחילת הגידול ועם התחלת סגירת הקולס (כ-10 עלים) מדי יומיים. יש להימנע ככל הניתן, גם בקרקעות חוליות, מהשקיה יומיומית, מכיוון שבהשקיה כזו תמנע הדחת המלחים (שמקורם במים ובדשן) אל מתחת לבית השורשים, דבר אשר יגרום להגברת הסיכויים להחמה עקב המלחה.  אף שהשקיה יום יומית בכמויות מים גבוהות, עשויה להדיח את המלחים אל מתחת לבית השורשים, היא אינה רצויה בשל סכנת התפתחות מחלות קרקע ובעיקר ריזוקטוניה. בשל העובדה שלחסה יש מערכת שורשים שטחית מאד , יש  לפנק ולהשקות את הצמח בעונות החמות, לפי מקדם התאדות מגיגית בשטח פתוח בשיעור של עד 100% בשיא התפתחות השדה (בעונות אחרות עד 80%).

השקיה מיטבית, תאפשר קיום טרנספירציה (נידוף על ידי פיוניות העלים) מרבית ותוביל אף לפוטוסינטיזה (יצור מוטמעים על ידי רקמות הצמח הירוק) מרבית, תודות לקליטת דו-תחמוצת הפחמן דרך הפיוניות הפתוחות במהלך הטרנספירציה. טרנספירציה טובה, משפרת את הולכת הסידן ללב הצמח, אם כי יעילות הולכת הסידן על ידי הטרנספירציה די מוגבלת, בשל המבנה המורפולוגי הסגור של קולס החסה, המפחית את עוצמת הטרנספירציה בלב הצמח. ככל שעוצמת הפוטוסינטיזה במהלך שעות האור טובה יותר, כן יגבר תהליך לחץ השורש במהלך שעות החושך. תפקידו של לחץ השורש, לפרוק באמצעות הידרוליזת מים פשוטה את המוטמעים שנטענו ברקמות הצמח במהלך הפוטוסינטיזה. לחץ השורש, עשוי להוליך טוב מכל תהליך אחר את הסידן ללב הצמח, בלי כל תלות בכח המניע את הטרנספירציה (פיוניות פתוחות).             

 

דישון

יש לדשן ביסוד אך ורק על סמך תוצאות בדיקות קרקע. את כל כמות הזרחן וחלק מכמות האשלגן יש לתת ביסוד. בראשית הגידול עד לשלב הרגיש להחמה (התחלת סגירת הקולס בשלב כ-10 עלים), ניתן לדשן בדשן אמון-חנקתי. מעבר לשלב זה, יש להעדיף דשנים המכילים 10%-0% אמון מכלל החנקן בדשן. בהיות האמון תחרותי על קליטת סידן מהקרקע, נודעת לעובדה זו חשיבות רבה ביותר. דשנים אפשריים למטרה זו הם אשלגן-חנקתי, ורק במקרים בהם לא ניתן הזרחן והאשלגן ביסוד או במצעים מנותקים, ניתן לדשן בדשן מור. אם מתוכנן מראש לדשן באשלגן-חנקתי במהלך הגידול, אין לדשן ביסוד (בעיקר בקרקעות חוליות) את כל כמות האשלגן, אלא רק את חלקה. דישון כל מנת האשלגן ביסוד והמשך הדישון במהלך הגידול באשלגן-חנקתי, יגרום להצטברות כימיות גבוהות, מיותרות ומזיקות של אשלגן, המעלות באופן ניכר את הפוטנציאל האוסמוטי והמליחות בקרקע, עובדה שעלולה להוביל לכדי החמה פנימית. רמות החנקן הדרושות במהלך הגידול נעות בין 300-200 ג'\ד' ביום חנקן צרוף, ורק במצבים של מחסור בולט בחנקן, יש להעלות את רמת השיא ל-400 ג'\ד' ביום. גם עודפי חנקן, עלולים לגרום למליחות ולהחמה.

 

 

 

 

 

מליחות

מליחות בקרקע ובנוף הצמחים עלולה להיגרם על ידי השקיה במים מליחים או  עקב גידול בחלקות שהושקו בעבר במים מליחים. תנאי מליחות יכולים להתפתח גם עקב  התייבשות הקרקע ועלית ריכוז המלחים והמינרלים המסיסים וכן עקב דישון עודף..

הגורם הדומיננטי ביצירת תנאי מליחות הוא ריכוז הכלורידים, אך גם דישון עודף בחנקן ובאשלגן, עלולים להגביר את הפוטנציאל האוסמוטי ואת רמת המליחות. מכאן שאין להשקות במים מליחים או במים באיכות ירודה ויש להקפיד על השקיות בתדירות גבוהה ובכמויות מים מתאימות, בכדי למנוע את התייבשות הקרקע( ראה תת-פרק השקיה). כמו כן, אין להפריז בדישון בחנקן ובאשלגן במהלך הגידול (ראה תת-פרק דישון). אם נמצאו בבדיקות קרקע רמות כלורידים או רמות חנקן ואשלגן גבוהות, יש להדיחם בשטיפה אל מתחת לבית השורשים. הכלורידים והחנקות שטיפים מאוד, בעוד שהאשלגן שטיף הרבה פחות. מליחות עלולה לגרום לעקה בבית השורשים או בנוף הצמח וכתוצאה מכך לפגיעה בהתפתחות ובתפקוד  מערכת בית  השורשים ונוף הצמח. במילים אחרות – עקת מליחות תפגע בכושר הצמח לקלוט סידן מהקרקע ולהוליכו ללב הצמח. כתוצאה מכך עלולים להתפתח סימפטומים של צריבות בהירות בשולי העלים החיצוניים (לא החמה) והחמה בשולי העלים הפנימיים, לעיתים אף בצמחים צעירים מאד, דבר שלא אופייני בדרך כלל לתופעת ההחמה (תמונה 3).           

 

טמפרטורות

טמפרטורות גבוהות, גורמות להאצת קצב התפתחות צמחי החסה וככל שהטמפרטורות גבוהות יותר, קצב ההתפתחות מהיר יותר. לא בכדי, בחרו חוקרים רבים בחסה, כצמח בוחן במחקרים בתחומים שונים ומגוונים, שכן מהירות תגובתו הוגטטיבית מאפשרת לחסוך בזמן יקר. זאת ועוד - בניגוד לצמחי סתיו חורף ואביב

טיפוסיים אחרים כמו כרוביים, בטמפרטורות גבוהות במיוחד, אין החסה מאיטה את קצב גידולה היחסי. כך למשל, בשיא הקיץ משך הגידול משתילה לאסיף נמשך כ-40 עד 45 יום בשטח פתוח וכ-25 עד 30 יום בבית צמיחה או בבית רשת אטום, ואילו משך הגידול בשיא עונת החורף, בשטח פתוח, עלול להגיע ל-90 יום. כפועל יוצא מכך, נוצרים פערי אספקה של סידן, הן בקליטה מהקרקע על ידי שורשי ויונקות הצמח והן בהולכה אל לב הצמח.

יש לזכור, כי הסידן הינו קטיון קשה תמס וקשה תנועה, הן בקרקע והן באברי הצמח ועל כן, נוצרים פערי האספקה. ככל שקצב התפתחות הצמח מהיר יותר, כן גדלים פערי אספקה אלו. בכדי לצמצם ככל שניתן את פערי האספקה של הסידן, ניתן לנקוט מספר פעולות כלהלן:

1. שתילה צפופה יחסית, הממתנת את קצב הגידול. עם זאת, דווקא בקיץ, צפיפות אוכלוסיית צמחי החסה, גורמת להקטנת גודל הקולסים.

2. הצללה בשיעור 30%-20% בבתי-רשת ובבתי-צמיחה, ממתנת את קצב הגידול.

3. אוורור מיטבי בשילוב צינון בתנאי ערפול (בעיקר יעיל באזורים יבשים), ממתנים אף הם את קצב הגידול ומפחיתים אם בכלל את טמפרטורת האוויר והעלים.

4. מכיוון שחיטוי קרקע מאיץ את קצב הגידול, יש להקפיד לבצע חיטוי במידת הצורך או הרצון, לפני עונת החורף ולא לקראת עונת הקיץ, בכדי למתן את קצב הגידול.

טמפרטורות גבוהות בקיץ, עלולות לגרום לאיבוד מים מהיר, בעיקר באמצעות תהליך הטרנספירציה (נידוף מפיוניות העלים) ובמידה פחותה באמצעות האואפורציה (אידוי מהקרקע). כך או כך, מתדלדלים מקורות אספקת המים הזמינים בקרקע וברקמות הצמח, ובעיקר בלב הצמח, היכן שהטרנספירציה ממילא מוגבלת מאוד, עקב סגירת ועטיפת הקולס. בתנאים קיצוניים במיוחד, עלול תהליך זה להוביל אף להמלחה. באשר לפתרונות אפשריים, ראו תתי-פרקים בנושא השקיה ומליחות.

 

הזדקנות

ככל שנדחה אסיף היבול, כך חשופים צמחי החסה לתהליך של הזדקנות. תהליכי הזדקנות של רקמות רפרודוקטיביות (פירות) ווגטטיביות (גידולי עלים), מלווים בפעילות מוגברת של פקטינזות (אנזימים פקטוליטים המפרקים את דופן התאים). הפקטינזות מפרקות את הפקטין שבדופן התא, שהסידן מהוה מרכיב חשוב בו.

פעילות פקטוליטית זו, באה לידי ביטוי דומה בכל לתופעת ההחמה, עקב התמוטטות התא כולו ובהמשך מרבית רקמות הקולס (ראה פרק הגורם הישיר). החמה המתרחשת בצמח הצעיר, מעידה על פערי אספקת סידן לשולי העלים או ללב הצמח (למעשה - לדופן התאים). החמה המתרחשת בצמח המבוגר או למעשה המזדקן, מעידה על מעין "בריחת סידן" משולי העלים או מלב הצמח (למעשה - מדופן התאים). כך או כך, מבחינה חקלאית הנזק זהה. הפתרון אותו יש לנקוט במקרה זה, הינו אסיף בעיתו, או אף הקדמת מועד האסיף, אפילו אם גודל או מוצקות הקולס אינם מושלמים.

בהצלחה לכולם בהבנת הבעיה ובפתרונה!

 

כיתובים:

תופעת ההחמה בחסה

 

ריקבון מישני על כתמי

 

תופעת ההחמה בשולי העלים